שי שאל אותי:
מה עוצר אותנו מלהיות באהבה, כלפי עצמינו וכלפי אחרים?
אז ככה:
א.כעס!!!!
ב.כעס יכול להיות גם בצורה פאסיבית - פאסיב אגרסיב. עיכובים, שליליות, דחיות, סרובים, וכד'.
ג.ומה עם הדרך החוצה? או! אז לכן אני מפרסמת את זה ברוחניות ומיסטיקה, ולא בפסיכולוגיה אלטרנטיבית, אפילו שמתאים גם שם:
כל יום, לעשות משהו נחמד לעצמנו. משהו קטן, שלא לוקח הרבה זמן ולא עולה כסף, או ממש קצת:
כוס קפה בשמש, להוריד תמונה יפה מהנט ולתלות בחדר, להגיד לעצמנו מילה טובה.
חוסר הרצון לעשות את זה, הכבדות - זה הפאסיב אגרסיב.
לפעמים גם מרגישים את הכעס עצמו, בלי תחפושות ומסיכות, עולה.
יופי!
זה פשוט לצלוח דרך הכעס,
עד שמגיעים אל האהבה.
למרות ההרגל של הדחיות, העיכובים, היאוש וכד',
להמשיך ולהתעקש על לעשות לעצמנו טוב,
בקביעות, בהתמדה, בעקביות - פעם ביום משהו נחמד,
אפילו אם לא בא, אפילו אם זה לא מרגיש כייף, פשוט להמשיך.
בסוף ההרגל של הכעס נכנע להרגל של האהבה,
כמו שהחושך לעולם נכנע לאור.
(-:
