נסעתי במונית שרות, והיה שם ילד שבכה נורא,
ונקרע לי הלב.
הוא לא רצה שאבא יחזיר אותו לאמא,
והוא ממש צרח,
ואני חשבתי לעצמי שבטח אמא שלו לבד, וקשה לה,
ואולי לא ככ נעים להיות איתה כשככה היא מרגישה?
ואבא שלו, בכמה שעות שיש לו לראות אותו,
מפנק אותו כאילו אין מחר?
והאמא בסרט שלה, שהוא אמיתי,
והאבא בסרט שלו, שגם הוא אמיתי,
ולילד הקטן כאילו אין בחירה –
כי יש לו רק את אמא ו/או את אבא,
עוד אין לו את החיים העצמאיים שלו.
וחשבתי לעצמי במה לברך אותו?
ואת ההורים שלו?
ובעצם, את כל אחד ואחד מאתנו שלפעמים בסרט?
ובסוף ברכתי אותו
שהוא ימצא את המקום של הנשמה,
להבדיל מהמקום של התודעה והמיינד,
שיוצרים את הסרט,
את המקום של השקט,
להבדיל מהמקום של הבלגן והסרטים,
את אותה נקודת משען, שממנה אפשר להזיז את העולם,
את אותו מקום שיודע – גם, ואולי בעיקר, אפילו כשאנחנו ממש קטנים,
מה סרט ומה לא.
