יום רביעי, 10 בפברואר 2010

7 הארות על סרטן, מודעות וצמיחה אישית




סרטן וצמיחה אישית / מיכל רון*
סיכום ספרו של פסח קראוס 'למה דווקא אני'


לא חייבים סרטן, אפשר לייצר צמיחה אישית גם 'בטוב'
כשהתחלתי לכתוב מאמרים, זה היה, בין השאר, משום שהיו דברים שעלו בשיחות עם תלמידים שלי, שחשבתי שאסור לי להשאיר אותם לעצמי,
שהמידע צריך להיות נגיש לכל מי שיחפש אחריו.

באותו האופן, מדי פעם אני נתקלת בספר שממש עוזר לי לא רק בעבודה, אלא גם בחיי שלי, הפרטיים,
ספר שלדעתי כ-ו-ל-ם היו צריכים לקרוא, או לפחות לדעת עליו.

אבל במקרה הזה זה ספר לא ככ מפורסם,
של סופר לא ככ מפורסם,
גם אם הוא אדם גדול,

אז אני כותבת כאן את התקציר של כמה נקודות עיקריות,
שיכולות, לדעתי, לתרום לחיים של כל אחד ואחד מאתנו –
לא חייבים לחלות כדי לצמוח,
אפשר גם לגדול בטוב!!!


3 דברים שעוזר לדעת
כשקורה לנו משהו איום ונורא אנחנו מגיבים אחרת –
כי אנחנו עוברים דברים אחרים, חדשים, קיצוניים, מפחידים,
וכי אין לנו עדיין מספיק אינפורמציה,
אין לנו מושג איך להתנהג, אם מה שאנחנו מרגישים וחושבים הוא 'נורמאלי'.

בשלב הזה טוב שיש כמה 'מנטרות' או אבני פינה שעליהן אפשר תמיד להשען.

1. אני לעולם נמצאת בשליטה!!!
נכון. לא תמיד, ואולי אף פעם כמעט, אין לנו שליטה על מה שקורה לנו.
יחד עם זאת – תמיד, אבל תמיד!!! או כמעט תמיד, יש לנו שליטה על איך שאנחנו בוחרות להגיב.

2. 5 שלבי העיבוד הרגשי
ד"ר אליזבת קובלר-רוס (שאגב, גם היא כתבה כמה ספרים, שאת כולם כדאי מאוד לקרוא), כתבה שעיבוד רגשי של מצבים קשים מתרחש בחמישה שלבים.
השלבים לאו דווקא חופפים אחד אחר השני, והגלים הרגשיים יכולים לבוא בכל סדר שהוא. לפעמים, גם גל שלכאורה 'עברנו' אותו, עלול לשוב ולבוא שוב, בשלב מתקדם יותר של העיבוד.
והשלבים הם: הכחשה > כעס > התמקחות > דכאון > השלמה וקבלה.
אם בעקבות ההודעה שקיבלת את מוצפת בגלי זעם, או בתחושה שעולמך חרב עליך – זה נורמאלי!!! גם אם מי שאת אוהבת מנסה 'לעשות עסקאות עם אלוהים', לנדור נדרים וכד', או מסרב לקבל את רוע הגזירה, בבחינת 'היתה פה טעות' – זהו שלב נורמאלי בעיבוד הרגשי של המצב החדש, והלא קל.

3. כל אדם הוא בעל ערך
לפעמים אנחנו ככ מדוכאים, ככ רע לנו וקשה לנו, שאנחנו שוכחים בשביל מה.
חשוב לקבל את הקביעה הזו כאקסיומה, לזכור שהיא תמיד נכונה, גם אם ברגע נתון נדמה לנו שלגבינו היא לא תופסת.
כדי לחזק את המשענת הזו, ולהמשיך להרגיש שייכים ומועילים בעולם הזה, גם כשנדמה שאין לנו עוד שום דבר לתת, יש דברים שאנחנו יכולים לעשות:


4 דברים שכדאי לעשות
למעשה, מדובר על ארבע שאלות שכדאי לשאול.
הבודהא המליץ לכל אדם לחשוב כל יום לפני שהוא הולך לישון: 'מה אם לא אקום מחר בבוקר'?
באותו האופן, אני ממליצה 4 פעמים בשנה לעשות 'ספירת מלאי' ו'תוכניות חומש' –
מעין התנהלות נכונה בחיים, ניקוי שולחן והתכווננות לעתיד.
השאלות הבאות עוזרות לנו לצמוח ממה שאנחנו עוברים,
ולנצל כל הזדמנות כדי לעשות סדר בחיים.

4. מה נשאר לא גמור?
אם באמת אמות מחר – מה נשאר לא גמור? בפני מי אני חייבת להתנצל? למי עוד לא אמרתי שאני אוהבת אותו? את מי אני רוצה לפגוש, ולו פעם אחת אחרונה, לפני שאמות?
בתיאוריה, היינו צריכים אולי לחיות ככה כל יום – זה יכול היה ליצור עבורינו איכות חיים משובחת יותר, אבל למעשה – כדאי אולי לנצל את הנסיבות הככ לא שגרתיות כדי ליצור שינוי לטובה?

5. מה עוד נשאר לי לעשות?
הסעיף הזה קצת דומה לקודם, אך הדגש הוא שונה – מדובר לא רק על 'סגירת מעגלים' רגשיים, אלא גם על דברים שאני עוד רוצה לעשות לפני שאמות, דברים שאני רוצה להשאיר לעולם אחרי – לצייר? להחליף את הוילונות? – דברים שתמיד דחיתי את עשייתם, משום שחשבתי שהזמן לא ייגמר – אז לפעמים כן מאוחר מדי, ולכן – אם לא עכשיו, אימתי?

6. בשביל מה אני רוצה לחיות?
מישהי שמאוד אהבתי גססה מסרטן. ובכל זאת, ולמרות כל הסיכויים, היא נשארה לחיות עוד מספר חודשים, כדי לזכות ולהיות בבר-המצווה של הנכד הבכור שלה.
כולנו מכירים סיפורים כאלה.
כשאני עובדת עם אנשים במצבים קשים, תכופות אני שואלת אותם: 'בשביל מה את רוצה לחיות'? זה מחזיר אותנו לפרספקטיבה, מזכיר לנו את ה'מה', שעבורו אולי שווה לעבור את ה'איך', זה מחבר אותנו עם זמן רחוק יותר מאשר ההווה המיידי, המפחיד והכואב, וזה נותן לנו כוח להגיע לעתיד טוב יותר.

7. מה למדת מהסרטן?
את השאלה הזו אני שואלת את כל התלמידים שלי שעברו, או שעוברים חוויות קשות.
אשה אחרת שאני מאוד אוהבת, ושהיא מאוד פסימית באופייה, לא ידעה בהתחלה מה לענות לי, אבל היא התחילה לחשוב על השאלה הזו, ומאוחר יותר היא סיפרה לי שכל הפרספקטיבה שלה על החיים השתנתה. כיום, גם כשהיא עוברת דברים לא קלים, היא מוצאת בתוכה את כוחות הנפש להמשיך, לחיות, לעבוד, ואפילו לחייך, בנסיבות שבעבר היו עלולות לשבור אותה.
אשה אחרת שעבדתי איתה אמרה לי ש'כבר היה שווה'. היא למדה להעריך את הגוף שלה, לתקשר איתו ולהתייחס אליו בצורה אוהבת – דבר שלא היה אפשרי עבורה קודם לכן.
אדם אחר שעבדתי איתו אמר: 'לא נעים להגיד, אבל מאז שחליתי החיים שלי רק נהיו טובים יותר.'
ויוסי רודוי, בספרו 'לדרוך על הצל' קורא לסרטן 'מתנת חיי'.

מה נתן לך הסרטן?

והאם באמת חייבים לחלות כדי לשפר את חיינו?




ינואר 2010


* מיכל רון עובדת בפסיכולוגיה אלטרנטיבית, ועוזרת לאנשים למצוא ולרפא את הסיבות הרגשיות והנפשיות הגורמות למחלות ולהפרעות פיזיות שונות.
אתר: http://www.michalron.com.
מייל: alternatherapy@yahoo.com .



יש לראות את הכתוב במאמר כהמלצה בלבד, ובשום אופן אין לראות בו תחליף לטיפול מסוג כלשהו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה